על פי מחקרים מבוססי אוכלוסיה, הערכת ההיארעות השנתית של אנדוקרדיטיס זיהומית עומדת על כ-15 עד 80 מקרים למיליון אנשים. שכיחות המחלה מוגברת באופן ניכר בקרב חולים עם מסתם תותב (>4 לאלף אנשים) או עם היסטוריה של אנדוקרדיטיס זיהומית בעברם (>10 לאלף אנשים).
עוד בעניין דומה
הפתגונזה של המחלה היא מורכבת ונובעת מהאינטרקציה בין טסיות הדם, החיידקים ואנדותל המסתם החולה, שבסופו של דבר גורמת להיווצרות וגטציות ולהרס רקמות המסתם וסביבתו.
אבחנת אנדוקרדיטיס זיהומית היא תהליך מורכב, וכיום מקובל להשתמש בקריטריוני Duke – Li, הכוללים שני קריטריונים "גדולים" (מיקרוביולוגיה והדמיה) וחמישה קריטריונים "'מינוריים". אף על פי כן, הרגישות של קריטריוני Duke – Li איננה מיטבית, במיוחד כשמדובר במסתם תותב, וניתן לשפר אותה על ידי שימוש ב-PET או ב-Radiolabelled leukocyte scintigraphy.
מבחינת הטיפול, מתן אנטיביוטיקה למשך זמן ממושך הוא חובה. האינדיקציות לניתוח במחלה חריפה, תלויות בנוכחות סיבוך המודינמי, סיבוך ספטי או בנוכחות תסחיפים, כאשר האינדיקציות הדחופות ביותר לניתוח קשורות לאי-ספיקת לב.
בעשור האחרון, מניעת אנדוקרדיטיס זיהומית קיבלה כיוון חדש, על פיו האינדיקציות לקבלת טיפול אנטיביוטי מניעתי מוגבלות לחולים בסיכון גבוה לאנדוקרדיטיס זיהומי העוברים טיפולי שיניים. כמו כן, מדגישות ההנחיות העדכניות את חשיבות היגיינת הפה והעור בקרב החולים באופן כללי, ובמהלך הליכים טיפוליים בפרט.
מקור:
Lung B. et al. (2019) Nature Reviews Cardiology 16, 623-635
תגובות אחרונות